חפש:
להציג בחורות
חפש:
להציג בחורות

רעיון עבודה (אחר)

החום הזה לא עוזב, בערה פנימית שלא נותנת מנוח. בהתחלה מזדחלת לאיטה. כמעט בלתי מורגשת, ולפתע היא שם בכל עוצמתה. מטלטלת את הגוף, משנה סדרי עולם. והראש מתחיל לרוץ, הכל קודח. הריחות משתנים המגע אחר, והתשוקה, התשוקה הבלתי אפשרית המציפה כמו גל ענק המופיע משום מקום, לתוך מערבולות של רטיבות וחום, התכווצויות בלתי רצוניות ורעד קל.
לא יכולה יותר, חייבת לפרוק את המתח, לעשות משהו. המודעה הקטנה בעיתון ממש קפצה לתוך עיניי, כן, הפעם הולכת על זה, הפעם אצליח. בצעד קליל על עקב גבוה, יצאתי לדרכי. המשרד בבניין המפואר היה גדול ומרווח. ישבתי בפינת הקבלה מתוחה משהו, מסוקרנת. אולי הפעם זה המקום הנכון, אולי זה מה שייתן לי את שביקשתי...
דלת העץ הגדולה נפתחה ונתבקשתי להיכנס. נקישות עקביי נבלעו בשטיח העבה, החדר הגדול מרוהט בטוב טעם, שולחן עץ עגול וכבד במרכזו, ריח סיגרים קל עמד באויר. חלון ענק המשקיף אל העיר הבליט את צדודית הכסא שעמד מאחורי השולחן, כשגבך מופנה אלי.
נעמדתי במרכז החדר, מנסה לשלוט בנשימותיי המואצות. כך עמדתי דקות ארוכות, לא ידעתי אם להישאר או לסוב לאחור. להגיד משהו או להמתין בסבלנות.
קולך היה עמוק וחם כשזרקת את שמי לחלל האויר. "כן", עניתי בהיסוס. הכסא סבב על צירו במהירות ודמותך התמירה הזדקפה. עמדת מולי - גבר מרשים, לבוש בקפידה, אך יחד עם זאת ברישול מה. ניסיתי לגלות אם מה שנשפך על פניך, ברגע שנחו עיניך עליי, היה חיוך או הבעה לא מוסברת. כששאלת אותי על הרקע המקצועי שלי, הרגשתי את עיניך בוחנות גופי. כשפסעת סביבי המתח היה בלתי נסבל, גם כשלא ראיתי אותך כשעמדת מאחוריי, הרגשתי אותך מביט בי וחוקר. שאלת ליכולות האישיות שלי בתפקוד משרדי ועבודה עם קהל, אך טון דיבורך אמר דברים אחרים. ביקשת לבדוק את אותן יכולות והושטת לי נייר ועפרון. אתה תכתיב ואני אכתוב, מהר ככל שאוכל. ולא, לא הוזמנתי לשבת.
המילים שאמרת היו חסרות משמעות, קולחות, רצות וממהרות חסרות סבלנות, רוקדות תחת אצבעותיי הזריזות ומתיישבות בדייקנות על הנייר. כתב ידי רעד וקשה היה לי להמשיך כך בעמידה, ביקשתי לשבת. מבטך הקפיא אותי, תשובה לא קיבלתי. כשסיימת, הוצאת מבין ידיי בעדינות את הניירות, כשעיניך נעוצות בעיניי, הסתובבת כשפניך אל החלון, הבטת בהם שעה ארוכה. המתח באוויר חנק את גרוני. והחום הזה שבער בקרבי, הבערה הבלתי נשלטת הלכה וגברה.
לפתע הסתובבת ועמדת לידי, עיניך בתוך עיניי, קרוב קרוב, כל כך קרוב שהרגשתי את חום גופך פוגש את גופי.
הסטירה הגיעה כמו פצצה, הפרה את שווי משקלי ופערה את שיערי. הרעמת בקולך ואמרת כי חוצפה גדולה היא להכנס לדבריך בזמן ההכתבה וכי אינך מוכן לסבול זאת.
"את בטוחה שאת במקום הנכון עבורך?", שאלת בטון קשה. ואני המומה, לא מעכלת, מנסה לרצות, משתדלת, מתנצלת.
"קרבי אליי" אמרת, אחזת בזרועותיי בחוזקה, הרמת אותי אל פניך ולחשת: "אם את רוצה את העבודה, את צריכה להוכיח שאת שווה אותה!", אמרת ועזבת אותי לצנוח על עקביי ברעד. ואני מבולבלת, רוצה מאוד, זה חשוב לי, לפחות עוד פעם לעשות את זה כמו שצריך. ואתה בחיוכך הקטן מסמן לי להתקרב, "יותר קרוב, עכשיו פתחי את החולצה".
הפקודה היתה תמוהה בעיניי, מה עם הנסיון הנוסף. אך לא העזתי להוציא מילה. כשהבחנת בהיסוסיי אחזת בשולי חולצת המשי הלבנה וקרעת אותה מעליי. הבטת בזלזול על חזיית התחרה שחפנה את שדיי הכבדים, ואמרת "לעבודה את צריכה להגיע בלי חזיה, זה אחד הכללים. ומה עם תחתונים, מקווה שלא טרחת ללבוש. תורידי, תורידי!!!".
עדיין המומה עמדתי כלא מאמינה כששמעתי את המילים נורות לעברי. ואתה בלי היסוס, בלי לתת לי אפשרות להבין, הטחת אותי לרצפה בסטירה מצלצלת חסרת פשרות. את הבעיטה הרגשתי בין צלעותיי, האוויר נעלם מראותיי.
"את לא שווה הרבה, אני כבר רואה, " ירקת בשקט אכזרי.
כשניסיתי לאסוף עצמי ולהתרומם מהרצפה הבחנתי בך עומד, מביט מן החלון הענק כשגבך אליי. "בואי הנה" רעמת.
ואני עדיין מנסה להתרומם, נפשי מסרבת אך גופי לא נשמע לי. אני מוצאת עצמי לצידך, ליד החלון הגדול המשקיף אל העיר הפרוסה לפנינו כמשטח אפור.
אנו עומדים שם בשקט מחריש. רועדת, מרגישה מושפלת ובכל זאת נמשכת אליך כמו לאש. גופי קפוץ , כולי מכווצת, רק הלחלוחית בין רגליי מרמזת על הסערה המתחוללת בי. והדקות עוברות ואתה לא זז, אני פוחדת אפילו לנשום.
לפתע שלחת יד גדולה וחזקה, משכת בפראות בשערי, מנער את ראשי לאחור, מצמיד את גופי לחלון, ידך השניה, הפשילה את חצאיתי מעלה, מפשקת ומחדירה אל בין רגליי אצבעות ארוכות המגלות את הרטיבות החמה הניגרת ממני.
צחוקך הפרוע צרב את אוזניי. "את אוהבת את זה, אה? אולי את בכל זאת טובה למשהו", אמרת והמשכת לחדור באצבעותיך בכח לתוכי. אנחה נמלטה מפי. "שתקי!" , ציווית, "אני לא רוצה לשמוע אותך!".
ידך נעלמה מתוכי באחת, ורק אחיזתך הבלתי מתפשרת בשערות ראשי , התהדקה. עמדתי מרותקת למקומי בלי יכולת לזוז או להביע את מחאתי. הכאב חדר לתוכי באחת. הצמדת את גופי הלהוט לזכוכית הקרה. חדרת לאחוריי בעוצמה, כאילו ניסית לשפד אותי או לבקע את גופי לשניים. הצעקה הרמה שהשתחררה מגרוני החנוק, גררה אחריה משיכת שיער עזה ומכה צורבת על ישבני העגול והענוג. המכה הלהיטה אותי ושחררה מערבולת תשוקה אדירה שהטריפה עליי את דעתי. החדירות הפכו חזקות יותר, ומהירות יותר, כף ידך הגדולה לא נחה והמשיכה להכות על אחוריי. הכאב האכזר ניקב את גופי. כשפניי הלהוטות צמודות לזכוכית הקרה, הבחנתי בזוית העין בדמות העומדת בחלון שבבניין הנשקף מולי, הדמות התבוננה ולא משה ממקומה, גם אחרי שנדמה היה שהבינה את אשר מתרחש מול עיניה.
העובדה שזר רואה אותי במצבי, העבירה רטט חדש ולא מובן בגופי, העלה אותי לפסגת התשוקה, וכשהרגשתי את זרימתך החמה בתוכי, הגעתי אל פורקני בסערה שמעולם לא ידעתי כמותה, הסערה חזרה על עצמה שוב ושוב, ככל שהמשכת לתלוש, להכות ולא לעזוב, איבדתי את עצמי בתוך העונג הנמהל בכאב האינסופי.......
לבסוף השלכת אותי על השטיח הרך, העבה. נטשת אותי כואבת, כמעט מעולפת, חסרת יכולת לנוע, לחשוב או לנשום.
ובאדישות מופגנת סידרת את בגדיך, החדרת סיגר עבה לפיך, הבערת את קצהו בלהבה גדולה ונשפת ענן ריחני לחלל האויר הדחוס. התרווחת בנוחות על הכסא הגדול, סובבת אליי את גבך ואמרת : " מחר תגיעי מוקדם, יש לך הרבה עבודה."

תגובות

שם
תגובה
שלח